פסק-דין בתיק רע"פ 2564/12

המשנה לנשיא מ' נאור:

1.        ביום 1.10.2008 חצה המבקש שנהג באוטובוס את צומת הכניסה ליישוב שהם, בעת שאור הרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום. כתוצאה מכך התנגש האוטובוס ברכבה של קרן אוחנה ובתה בת ה-4. הרכב בו נסעו השתיים נסע באור ירוק. לאוחנה ולבתה נגרמו חבלות קשות, והן אושפזו למשך שבועות ארוכים בבית החולים. המבקש נחבל אף הוא כתוצאה מן התאונה, וכלי הרכב המעורבים באירוע ניזוקו.

           בגין האמור הורשע המבקש בבית משפט השלום ברמלה (השופטת ל' שלזינגר-שמאי) במסגרת הסדר טיעון בעבירות של אי-ציות לאור אדום ברמזור, נהיגה רשלנית, גרימת נזק וגרימת חבלה של ממש. לאחר שמיעת טיעונים לעונש, נגזרו על המבקש 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה למשך 24 חודשים ופסילת רישיון על תנאי. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי, והמדינה מצידה ערערה על קולת העונש. ביום 29.1.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופט ד"ר א' סטולר), אשר דחה את ערעורו של המבקש (עפ"ת 23981-11-11) וקיבל את ערעורה של המדינה (עפ"ת 37505-11-11). בית המשפט קבע כי המבקש ירצה את 6 חודשי המאסר שנגזרו עליו מאחורי סורג ובריח, וכי פסילת הרישיון תוארך ל-40 חודשים. יתר רכיבי העונש הושארו על כנם. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, אשר לאחר קבלת תגובת המדינה, הוחלט להעבירה לדיון בפני הרכב.

כתב האישום וההליכים בבית משפט השלום

2.        המבקש, המחזיק ברישיון נהיגה מאז שנת 1982 ועובד כנהג אוטובוס זה 12 שנה, הורשע בבית המשפט לתעבורה ברמלה על פי הודאתו בעובדותיו של כתב אישום, במסגרת הסדר טיעון. ואלו הן העובדות כפי שפורטו בכתב האישום: ביום 1.10.2008, בסמוך לשעה 20:30 בערב, נהג המבקש באוטובוס בצומת הכניסה ליישוב שהם. המבקש נכנס לצומת בעת שאור הרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום. בעשותו כן חסם את דרכו של רכב פרטי בו נהגה קרן אוחנה, ועמה בתה בת ה-4. רכבה של אוחנה נכנס אל הצומת משמאלו של נהג האוטובוס, כאשר האור בכיוון נסיעת הרכב היה ירוק. הרכבים התנגשו זה בזה, ולאוחנה נגרמו חבלות קשות ביותר, ביניהן דימום בראש, שברים מרובים בעצמות הפנים, שבר מרוסק בארובה הימנית עם חשש לפגיעה בעצב הראייה, שבר בסטרנום, שבר באגן וקרעים בפנים שהצריכו ניתוח. אוחנה אושפזה בטיפול נמרץ, הונשמה והורדמה, ושוחררה מבית החולים לאחר 50 יום, כשהיא נזקקת לטיפול שיקומי. בתאונה נחבלה קשות גם בתה בת ה-4 של אוחנה, לה נגרמו דימום בגזע המוח וחולשה ביד שמאל ובכף רגל שמאל. כתוצאה מן התאונה הקטינה מתהלכת בצורה לא יציבה וסובלת מבעיות בדיבור. אף היא שוחררה מבית החולים לאחר 50 יום, וכעת היא זקוקה להשגחה צמודה של מבוגר בכל שעות הערות. כאמור לעיל, בתאונה נחבל אף המבקש עצמו, ולרכבים נגרם נזק.

3.        העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום, ובהן הורשע כאמור במסגרת הסדר הטיעון, הן אי-ציות לרמזור אדום (עבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות)); נהיגה רשלנית (עבירה לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"ב-1961 (להלן: הפקודה)); גרימת נזק (עבירה לפי תקנה 21(ב) לתקנות) וחבלה של ממש (עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודה).

           בית משפט השלום שמע טיעונים לעונש וקיבל תסקיר בעניינו של המבקש. מהתסקיר עלה כי מדובר בנהג ותיק, אשר נוהג כ-30 שנה (כמחצית מהן כנהג מקצועי), ולחובתו הרשעות קודמות מועטות. עוד צוין כי המבקש הוא בן 54, כי הוא מפרנס משפחה המונה 8 נפשות, וכי יתקשה למצוא עבודה אחרת. נסיבות אישיות אלו נשקלו לקולא. כן נשקלה לקולא הודאתו של המבקש, החרטה הכנה שהביע, ועדותו של קצין בטיחות שהעיד על נהיגתו הזהירה בדרך כלל של המבקש. לחומרא נשקלו חומרת העבירה, תוצאותיה הקשות עד מאוד של התאונה, והעובדה כי מדובר בנהג מקצועי ממנו מצופה לסטנדרט זהירות גבוה. בית המשפט דחה את המלצתו של שירות המבחן להטיל על המבקש 300 שעות של"צ, וגזר עליו, כאמור, 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או גרימת חבלה של ממש; פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 24 חודשים; ו-3 חודשים פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך 3 שנים.

הערעורים לבית המשפט המחוזי

4.        על גזר הדין ערערו הן המבקש, הן המשיבה. ערעורו של המבקש נסב על חומרת העונש, ובו טען כי מעורבות תקשורתית באירוע הביאה לחריגה מרף הענישה המקובל, וכי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן מצדיקות ענישה כה חמורה. לטענתו, היה על בית המשפט ליתן משקל רב יותר להודאתו, להמלצת שירות המבחן בעניינו, ולעובדה שמדובר ברשלנות רגעית. על כן ביקש המבקש כי רכיב המאסר יומר בשירות לתועלת הציבור, ויקוצר עונש הפסילה שנגזר עליו.

           המשיבה ערערה אף היא על גזר הדין, וערעורה נסב על קולת העונש. לטענתה, בית המשפט לא ייחס את המשקל המתאים לנסיבות התאונה: העובדה כי מדובר באוטובוס ציבורי של חברת "אגד"; משך הזמן בו דלק האור האדום לפני כניסת המבקש לצומת, שעמד לטענת המשיבה על 25 שניות; מהירות נסיעתו של המבקש, שהייתה לטענתה 77 קמ"ש; העובדה כי מדובר בנהג מקצועי; והפגיעות הקשות של התאונה, אשר להן השפעה ארוכת טווח על נפגעות התאונה. המשיבה טענה כי נהג מקצועי הנוהג במהירות של 77 קמ"ש באור אדום הדולק זמן ממושך, מזלזל בהפגנתיות בחוקי התנועה ומסכן את ביטחון המשתמשים בדרך, ויש להטיל עליו עונש חמור. המשיבה עמדה על התרחבות תופעת תאונות הדרכים, ועל כך שיש להילחם בה, בין היתר, באמצעות ענישה מרתיעה. כן טענה המשיבה כי המבקש היה אדיש לתוצאות חציית הצומת באור אדום שדלק זמן ממושך, עת דהר לתוכו באוטובוס בו נהג, ולכן פעל ברשלנות רבתי. עוד עמדה המשיבה בהרחבה על הפגיעות הקשות שנגרמו לקרן אוחנה ולבתה. יצוין, כי מטענתה בדבר המהירות המדויקת בה נסע המבקש חזרה בה המשיבה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי.

5.        בסופו של הליך, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה. בית המשפט קבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, במקרים בהם היה "כפשע בין החבלות שסבלו הנפגעות... לבין המוות", ולאור הסבל הרב אשר נגרם להן ולמשפחתן, יש להטיל עונש חמור. בית המשפט דחה את הטענה כי מדובר בהיסח דעת רגעי, וקבע כי העובדה שהמבקש נהג במהירות של 77 קמ"ש לתוך צומת בו דולק אור אדום זה 25 שניות, מלמדת על התנהגות פרועה ומסוכנת. כן ציין בית המשפט כי במקרים בהם נעברה העבירה ברכב כבד, לרבות אוטובוס, יש להטיל עונש חמור במיוחד. עוד עמד בית המשפט על חומרת העבירה של חציית צומת באור אדום. בית המשפט קבע שניתן בבית המשפט לתעבורה משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המבקש, והיה מקום לייחס משקל רב יותר לאינטרס הציבורי. זאת, נוכח שכיחותה של עבירת החצייה באור אדום, והצורך בענישה מחמירה בהקשר של תאונות דרכים בכלל. בסופו של יום, קבע בית המשפט, כאמור, כי המבקש ירצה את 6 חודשי המאסר שנגזרו עליו מאחורי סורג ובריח, וכי פסילת הרישיון תוארך ל-40 חודשים. יתר רכיבי העונש הושארו על כנם.

בקשת רשות הערעור

6.        בבקשת רשות הערעור טוען המבקש באמצעות בא כוחו כי רף הענישה שנקבע בעניינו הוא "מהפכני", והוא סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת. בבקשה חוזר בא כוח המבקש על הטענה כי סיקור תקשורתי שהיה לאירוע מושא כתב האישום הביא לענישה מחמירה יתר על המידה. לטענתו, הענישה במקרים כגון דא איננה כוללת מאסר בפועל, ואם לא תתקבל הבקשה "הרי שלראשונה בתולדות המשפט בישראל, ישלח אדם למאסר מאחורי סורג ובריח בגין חלקו באירוע ובעבירות מן הסוג אותם עבר המבקש". זאת, בפרט במקרים בהם מדובר בנהג נורמטיבי, אשר נוהג שנים רבות ללא עבר תעבורתי, ושתוצאות האירוע לא היו קטלניות. עוד טען בא כוח המבקש כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון נתונים לעניין העונש שלא עמדו בפני הערכאה הדיונית, ולא היו חלק מכתב האישום. נתונים אלו הם המהירות בה נסע לכאורה המבקש (77 קמ"ש) ומשך הזמן בו דלק לכאורה הרמזור האדום (25 שניות). בסופו של יום, לטענת המבקש מדובר במקרה חריג המעורר "סוגיה אנושית-מצפונית" בגינה יש ליתן לו רשות ערעור, ולהקל בעונשו.

           בהחלטתי מיום 29.3.2012 התבקשה המשיבה להגיב לטענות המבקש. בתגובה טענה המשיבה כי אין מקום ליתן רשות ערעור, וזאת נוכח העובדה שהבקשה נסבה על חומרת העונש בלבד, ואיננה מעוררת כל שאלה כללית החורגת מנסיבות המקרה הספציפי. המשיבה טענה כי העונש שהוטל על המבקש איננו סוטה מרף הענישה הראוי, בשים לב למהירות נסיעתו של המבקש והעובדה כי חצה צומת ראשי באור אדום. המשיבה מציינת כי היא מודעת לנסיבותיו האישיות של המבקש, אולם סבורה כי אין בהן כדי להצדיק הקלה בעונשו.

דיון והכרעה

7.        בית משפט זה איננו נוהג ליתן רשות ערעור בבקשות שעניינן חומרת העונש. הלכה היא כי בעניין זה מספיקות שתי ערכאות, ואין מקום להידרש לסוגיית העונש ב"גלגול שלישי", זולת מקרים חריגים ביותר (ראו: רע"פ 3204/09 זוביידאת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.7.2009) והאסמכתאות שם). רוב נסיבותיו של מקרה זה אינן חריגות, ואף אינן מעוררות שאלה כללית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. ואולם, בבקשה הועלתה טענה לפיה ערכאת הערעור התחשבה לחומרא בנתונים אשר לא עמדו בפני הערכאה שגזרה את העונש.

           במה דברים אמורים: בהודעת הערעור של המשיבה לבית המשפט המחוזי צוינה המהירות בה חצה המבקש את הצומת (77 קמ"ש) ומשך הזמן בו דלק הרמזור האדום בכיוון נסיעתו (25 שניות). שני הנתונים האמורים אינם כלולים בכתב האישום, ומשכך אינם מהווים חלק מהסדר הטיעון במסגרתו הודה והורשע המבקש. חרף זאת, נכללו הטענות האמורות בהודעת הערעור, ובית המשפט המחוזי אף נסמך עליהן בפסק דינו (ראו פסקה 40 לפסק הדין). בתגובת המדינה לבקשה לא היתה כל התייחסות לטענות אלה, ועל כך הערתי בהחלטתי מיום 11.4.2012. בדיון על פה בפנינו, הסכימה באת כוח המשיבה שלא היה מקום להביא בפני ערכאת הערעור את הנתונים בדבר מהירות הנסיעה ברכב ומשך הזמן בו דלק האור האדום ברמזור. אכן, נקודת המוצא היא כי "משנקבע מה שנקבע בהסדר הטיעון, אין מקום להתייחס לראיות אחרות אלא בהסכמה ברורה ומפורשת" (דברי ב-ע"פ 1234/08 פלונים נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (טרם פורסם, 22.5.2008)). הלכה זו יפה היא אף לשלב הערעור, כפי שהטעים השופט מ' שמגר:

"ההודאה המוסכמת בעובדות, אשר תחומיה ומהותה הוגדרו בפירוט על דעת התביעה, ואשר עליה נתבססה ההרשעה בדין, לא הותירה בידי התביעה את האפשרות להתבסס על ראיות נוספות, החורגות מן הנוסח המוסכם. כאשר מודיע נאשם על רצונו להודות בעובדות, אין בכך כשלעצמו, כאמור לעיל, כדי לחסום דרכה של התביעה, המבקשת להוכיח את יתרת העובדות והטענות המובאות בכתב האישום, והוא, כמובן, כל עוד אין ההודאה האמורה בעובדות מכסה את כל הנטען בכתב האישום. אולם, אם מסכימים הצדדים לכך שההודאה תבוא במקום הנטען בכתב האישום, וכי היא תמצה באופן מלא את כל שהמערער נוטל על עצמו מבחינת האישום, הרי אין התביעה יכולה לאחר מכן לחזור ולהעלות בשלב הערעור טענות, המתבססות על ראיות שלא נכללו בהודאה" (ע"פ 264/81 שמעון (מימון) לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 659, 662 (1981)) (ההדגשה הוספה - מ"נ).

           אף שכאמור אין זה מדרכו של בית משפט זה להתערב ב"גלגול שלישי" בעניין העונש, אנו סבורים כי היה בנתונים ה"נוספים" שבערעור המשיבה - מהירות הנסיעה ומשך הזמן בו דלק האור האדום ברמזור - כדי לפעול לחובת המבקש בבית המשפט המחוזי, ולהצדיק את התערבותו של בית משפט זה. על כן, בנסיבותיו של מקרה זה דנו בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.